המיתולוגיה של אומנויות הלחימה הסיניות
הרצאה מאת ד"ר מאיר שחר (אוניברסיטת תל אביב)

הכנס השנתי ללימודי מזרח אסיה, י"ז בשבט, תשס"ג (20.2.2003)

 עריכה: שטיגמן בעז

 כאשר אני אומר "אומנויות הלחימה הסיניות" אני מתכוון לטכניקות לחימה, לרוב ללא נשק, של לוחמים בודדים, המתורגלות שלא במסגרת צבאית. הטכניקות הללו נקראות באופן כללי צ'ואן (拳 quan); טאי זי צ'ואן, סינג אי צ'ואן, שאולין צ'ואן וכו'.
נהוג לחלק הן בסין והן במערב את אומנויות הלחימה לשתי אסכולות – פנימית וחיצונית, כאשר הפנימית שמה דגש על כח פנימי (צ'י) והחיצונית על כח פיזי. למרות זאת, ישנם הרבה מורים הטוענים שבעצם אין הבדל בין שתי האסכולות.
בספרות ההדרכה של אומנויות הלחימה נהוג ליחס את האסכולה הפנימית לקדוש דאואיסטי, ג'אנג סאן-פאנג, שחי בערך במאה ה- 15 במקדש דאואיסטי על ההר הקדוש ווּ-דאנג (Wu Dang). מצד שני, האסכולה החיצונית מיוחסת לנזיר בודהיסטי בשם בודהידהארמה (בסינית Da Mo), שבא מהודו לסין במאה ה- 6 וחי במנזר בודהיסטי, גם כן על הר קדוש – הר סונג. זוהי ההיסטוריה הרשמית של אומנויות הלחימה הסיניות.

מה אפשר לומר על שתי מסורות אלה?
אפשר לומר שהן סימטריות:

להשוואה ניתן להוסיף מימד נוסף: הציר צפון – דרום. הר סונג נמצא בצפון, ולכן האסכולה החיצונית נקראת גם "הצפונית", ואילו הר ווּ-דאנג נמצא בדרום והאסכולה הפנימית נקראת גם "הדרומית".
כפי שאני רואה זאת, המבנה הסימטרי מתאים להסבר פנימי. כלומר, מדוע אומנויות לחימה מסויימות יוחסו לבודהידהרמה? מפני שמישהו ייחס אומנויות לחימה לג'אנג סאן-פאנג. טענתי היא שהסימטריה של המסורות של אומנויות הלחימה מעמידה בספק את אמיתותן. אם טענתי מתקבלת, הרי שבשביל לחקור את שורשן של אומנויות הלחימה אנו לא צריכים לבדוק מי היו בודהידהרמה וג'אנג סאן-פאנג, מכיוון שהייחוס לאותם אנשים הוא ייחוס מיתולוגי.
שני היסטוריונים (Tang Hao ו- Xu Zhen) כבר חקרו את כל מה שידוע על הדמויות האלה בתחילת שנות ה- 30, ואין ספק שלדמויות האלה אין קשר לאומנויות הלחימה. בקצרה, ניתן לומר שאכן היה איש בשם בודהידהרמה שבא מהודו לסין וקיבץ מסביבו גוף עצום של תלמידים, לאחר מותו במשך אלף שנים צמחו עליו אגדות רבות, אך אף לא אחת קישרה אותו לאומנויות הלחימה. ובדומה לו, אכן היה דאואיסט בשם ג'אנג סאן-פנג, ולאחר מותו במשך שלוש מאות שנים צמחו מסביבו אגדות רבות, אך ללא קשר עם אומנויות הלחימה. במקרה של האסכולה הפנימית, אפילו הר ווּ-דאנג לא קשור לאומנויות הלחימה. לעומת זאת, בהר סונג הנזירים כן עסקו באומנויות לחימה אבל ידעו שאין קשר בינן לבין בודהידהרמה.
כלומר, מדובר במיתולוגיה, והשאלה שעולה היא: מתי המיתולוגיה הזאת צמחה?

התשובה היא: במאה ה- 17.
הטקסטים הראשונים שמקשרים את אומנויות הלחימה לשתי הדמויות הנ"ל, או שמחלקים את אומנויות הלחימה לאסכולה חיצונית ופנימית, מופיעים לראשונה במאה ה- 17. 
לדוגמא, הבאתי קטע מתוך הטקסט הקדום ביותר המקשר בין אומנויות הלחימה לבודהידהרמה. הטקסט הוא ספר סיני בשם Yi Jin Jing – "ספר תמורות הגידים" (Sinews Transformation Classic). הספר הוא זיוף מהמאה ה- 17, המוצג כאילו בודהידהרמה כתב אותו. שמו של בודהידהרמה חתום עליו, יש אפילו שם מזויף של מתרגם מסנסקריט לסינית. יש גם שתי הקדמות מזוייפות של שני גנרלים, מהמפורסמים ביותר בסין, לי ג'ינג (571 - 649) וניוּ גאו (1087 - 1147).[1] שתי ההקדמות אומרות שהגנרלים הצליחו במלחמותיהם בזכות הספר (למרות שהוא עוסק באומנות לחימה של יחידים ולא באסטרטגיה של צבאות). מילה נוספת לרקע: שלושת הגנרלים לי ג'ינג, ניוּ גאו ויוּאה פיי, הפכו כבר במאה ה- 16 לגיבורי סיפורת פופולרית בסין, על כל אחד מהם יש רומנים (בכלל המאה ה- 16 היא תקופה של התפתחות גדולה מאוד בתחומים שונים, כמו כלכלה, דפוס, תרבות צריכה, ספרות, תיאטרון וכו'. אומנויות הלחימה הן חלק מאותה מתפתחות).

בהקדמה של ניו גאו לספר הוא כותב:
""I am a military man. I can not read as much as a single written character.
אין דבר כזה! אין בסין גנרל שלא יודע לקרוא וכמובן שיש מסמכים רשמיים שניוּ גאו כתב. זוהי השפעה ברורה של הרומנים שהופיעו במאה ה- 16, בהם מופיע יוּאה פיי כגנרל המשכיל וחברו הטוב, ניוּ גאו, לא יודע קרוא וכתוב.
בהמשך הכותב מזכיר את האגדה על הקיסר Huizong וסוס החימר.[2]  אגדה זו היא מתקופת מינג, והיתה מאוד פופולרית בסיפורת של המאות 16 – 17.

לסיכום, טענתי היא:

א.    שהמיתולוגיה של אומנויות שלחימה צמחה במאה ה- 17, כחלק מצמיחתה של המיתולוגיה הסינית כולה באותה תקופה. ארחיב ואומר שהמיתולוגיה הסינית צמחה בצורה פנטסטית במאות 16 – 17, וזאת היא המיתולוגיה שאנו מכירים כיום. אזכיר את הרומן "המסע למערב" (מאה 16), בו נמנים כל האלים הסינים ותפקידיהם. דרך אגב, גם בודהידהרמה הופך לגיבור של רומנים בתקופה זו.
 

ב.      היא שהמיתולוגיה של אומנויות הלחימה צמחה במאה ה- 17, מכיוון שאומנויות הלחימה התפתחו באותה תקופה. על פי כל העדויות שיש בידינו כיום, הבסיס לאומנויות הלחימה (גם האסכולה הפנימית וגם החיצונית) הונח רק במאה ה- 16. ההתפתחות של אומנויות הלחימה בא במקביל להתפתחות המיתולוגיה מסביבן.